במאמר שפורסם בכתב העת Journal of Clinical Endocrinology & Metabolism מדווחים חוקרים על תוצאות מחקר חדש, מהן עולה כי טיפול ב- Sitagliptin(ג'נוביה) עשוי להפחית את תגובת הסוכר המקסימאלית במבחן העמסת סוכר פומי, כמו גם את היקף השומן הויסארלי.
במסגרת המחקר בחנו החוקרים את ההשערה כי עיכוב DPP4 (Dipeptidyl Peptidase-4) מוביל להעלאת הפרשת הורמון גדילה ומשפר את רמות הסוכר בדם ותפקוד כלי דם בנשים עם תסמונת שחלות פוליציסטיות.
מדגם המחקר כלל 18 נשים, אשר טופלו ב- Sitagliptin במינון 100 מ"ג או פלסבו, שניתנו כל יום למשך חודש, עם חציה לקבוצת הטיפול הנגדית עם הפסקה בת 8 שבועות בין הטיפולים. במהלך כל טיפול, נשים השלימו מבחן העמסת 75 גרם סוכר, כמו גם הערכה של תפקוד של כלי הדם והרכב הגוף. הערכת הפרשת הורמון גדילה לאורך הלילה התבססה על דגימת דם ורידי כל 10 דקות למשך 12 שעות.
במהלך מבחן העמסת סוכר פומי, הטיפול ב- Sitagliptin הוביל להעלאת הפרשת Glucagon-like Peptide-1 (p<0.001), הפרשת אינסולין מוקדמת (ממדד אינסולינוגני ממוצע של 1.9 ל-3.2, p=0.02) והפחתת שיא רמות סוכר (ממוצע של 17.2- מ"ג/ד"ל, p<0.01).
לאחר חודש אחד, מתן Sitagliptin הוביל להפחתת שומן ויסארלי (מ-1,141.9 ל-1,055.1 גרם, p=0.02) אך ללא השפעה על תפקוד כלי דם.
טיפול ב- Sitagliptin הביא לעליה במחצית החיים של הורמון גדילה (מ-13.9 ל-17.0 דקות; 16 משתתפים, p=0.04) ולמרווח בין פולסי הפרשת ההורמון (מ-53.2 ל-77.3 דקות; 16 משתתפים, p<0.05), אך ללא העלאת ההפרשה הממוצעת של הורמון גדילה לאורך הלילה (p=0.92 בהשוואה לפלסבו).
החוקרים מסכמים וכותבים כי הטיפול ב- Sitagliptin הפחית את תגובת סוכר מקסימאלית במהלך מבחן העמסת סוכר פומי וכן הביא להפחתת שומן ויסארלי. הטיפול התרופתי לא הביא להעלאת הפרשת הורמון גדילה לאורך הלילה, אך הביא לעליה בזמן מחצית חיים של הורמון גדילה ולמרווח בין פולסי הפרשת הורמון גדילה.
J Clin Endocrinol Metab. 2020;105
