מחקר חדש הראה כי התרופה Semaglutide שיפרה את היחס בין אלבומין בשתן לקריאטינין (UACR – Urine Albumin-to-Creatinine Ratio) במבוגרים עם עודף משקל וסוכרת מסוג 2, כמו כן, בקרב אלו עם תפקוד כלייתי תקין, לתרופה לא הייתה השפעה על הירידה ב-eGFR. המחקר פורסם ב- American Diabetes Associationבאפריל 2023.
ההמלצות כיום עבור מטופלים עם סוכרת מסוג 2 כוללות התערבויות באורח חיים, כמו פעילות גופנית מוגברת, ירידה במשקל, נטילת חומרים למיטוב השליטה הגליקמית, וטיפול תרופתי עם מעכבי רנין-אנגיוטנסין (RAS) ומעכבי SGLT2 בכדי להאט את הפגיעה הכלייתית ולהפחית את שכיחותן של מחלות לב וכלי דם. עם זאת, הסיכון הקרדיווסקולרי (CV) ולפגיעה כלייתית נותר גבוה, ונקשר לסמן הביולוגי של רמות גבוהות של אלבומינוריה. מחקרים קודמים שבדקו את השפעת GLP-1RAs, כולל Semaglutide, הוכיחו כי אלו מפחיתים את הסיכון ה-CV ואת הירידה בתפקוד הכליות, כנראה הודות לשיפור בשליטה הגליקמית, אך גם בתיווך השפעות אחרות, כגון ירידה בלחץ הדם, במשקל הגוף ובאלבומינוריה.
המחקר הנוכחי (שלב 1-3) כלל מבוגרים עם עודף משקל/השמנה, כך שבשלב 2 של המחקר המטופלים היו גם עם סוכרת מסוג 2. משתתפי שלב 2 קיבלו פעם בשבוע Semaglutide תת עורי במינון של 1.0 מ”ג, ומשתתפי שלבים 1-3 קיבלו Semaglutide במינון של 2.4 מ”ג או פלצבו למשך 68 שבועות בתוספת התערבות באורח חיים (שלבים 1-2) או טיפול התנהגותי אינטנסיבי (שלב 3). שינויים ב-UACR נמדדו למשתתפי שלב 2, בעוד שינויים ב-eGFR נמדדו עבור משתתפי שלבים 1-3.
שלב 2 של המחקר כלל 1,205 מטופלים, עם UACR בסיס של 13.7, 12.5 ו-13.2 מ”ג/ג בהתאמה לקבוצות המינון השונות – Semaglutide במינון של 1.0 מ”ג, Semaglutide במינון של 2.4 מ”ג ופלצבו. התוצאות הראו כי בשבוע 68, השינויים ב-UACR היו – 14.8% ו-20.6% בקבוצות שנטלו מינון תרופה של 1.0 מ”ג ו-2.4 מ”ג, בהתאמה, ו-18.3% בקרב אלו שנטלו פלצבו (השינוי בין קבוצות ההתערבות לקבוצת הביקורת: −28.0%, P < 0.0001 עבור מינון של 1.0 מ”ג, −32.9%, P = 0.003 עבור מינון של 2.4 מ”ג). בנוסף לכך, בניתוח הנתונים משלבים 1-3, ל-3,379 משתתפים לא נצפה הבדל בהשפעה של eGFR בין הקבוצה שנטלה Semaglutide במינון של 2.4 מ”ג לבין הקבוצה שנטלה פלצבו במסלולי eGFR בשבוע 68.