מנתונים שפורסמו בכתב העת The Lancet  עולה כי טיפול ארוך-טווח ב-Dulaglutide (טרוליסיטי) מלווה בהפחתת סיבוכים כלייתיים בחולים עם סוכרת מסוג 2.

במסגרת המחקר הנוכחי ביקשו החוקרים לבחון את ההשפעה ארוכת הטווח של טרוליסיטי על התוצאות הכלייתיות בניתוח של נתוני מחקר REWIND, שבחן את ההשפעה של טרוליסיטי על מחלות לב וכלי דם.

מחקר REWIND היה מחקר רב-מרכזי, אקראי, כפל-סמיות, מבוקר-פלסבו, שכלל משתתפים מ-371 אתרים ב-24 מדינות. גברים ונשים בגילאי 50 שנים ומעלה עם סוכרת מסוג 2 חולקו באקראי לטיפול בטרוליסיטי במינון 1.5 מ"ג או פלסבו והיו במעקב לאורך לפחות 6 חודשים. התוצא העיקרי של המחקר כלל הופעה ראשונה של אחד ממרכיבי התוצא העיקרי המשולב, כולל אוטם לבבי לא-פטאלי, אירוע מוחי לא-פטאלי, או תמותה קרדיווסקולארית). תוצאים משניים כללו משלב תוצא מיקרווסקולארי ותוצאי הבטיחות דווחו במקום אחר. בניתוח הנוכחי בחנו החוקרים את המרכיב הכלייתי של התוצא המיקרו וסקולארי המשולב, אשר כלל הופעה ראשונה של מאקרואלבומינוריה חדשה (יחס אלבומין:קריאטינין בשתן של מעל 33.9 מ"ג/מילימול), ירידה ממושכת בקצב פינוי גלומרולארי של 30% ומעלה מערכי הבסיס, או טיפול כלייתי חליפי כרוני.

בתקופה שבין אוגוסט 2011 ועד אוגוסט 2013 גויסו למחקר 9,901 משתתפים וחולקו באקראי לטיפול בטרוליסיטי (4,949 משתתפים) או פלסבו (4,952 משתתפים). בתחילת המחקר, 791 חולים (7.9%) אובחנו עם מאקרואלבומינוריה וקצב פינוי גלומרולארי משוער עמד בממוצע על 76.9 מ"ל/דקה.

במהלך חציון מעקב של 5.4 שנים, עם סך כולל של 51,820 שנות-אדם, אחד התוצאים הכלייתיים תועד ב-848 חולים (17.1%), עם שיעורי היארעות של 3.5 מקרים ל-100 שנות-אדם בקבוצת הטיפול בטרוליסיטי וב-970 חולים (19.6%), עם שיעורי היארעות של 4.1 מקרים ל-100 שנות-אדם בקבוצת הפלסבו (יחס סיכון של 0.85, רווח בר-סמך 95% של 0.77-0.93, P=0.0004). ההשפעה הברורה ביותר הייתה עם מאקרואלבומינוריה חדשה (יחס סיכון של 0.77, רווח בר-סמך 95% של 0.68-0.87, p<0.0001), עם יחסי סיכון של 0.89 (רווח בר-סמך 95% של 0.78-1.01, p=0.066) לירידה ממושכת בקצב פינוי גלומרולארי משוער של 30% ומעלה ויחס סיכון של 0.75 (רווח בר-סמך 95% של 0.39-1.44, p=0.39) לטיפול כלייתי חליפי כרוני.

לסיכום, ממצאי המחקר מעידים כי טיפול ארוך-טווח בטרוליסיטי מלווה בהפחתת סיבוכים כלייתיים בחולים עם סוכרת מסוג 2.

Lancet. 2019;394(10193):131–138