במאמר שפורסם בכתב העת Circulation מדווחים חוקרים על תוצאות מחקר חדש, מהן עולה כי הוספה מוקדמת של טיפול ב-Empagliflozin (ג’ארדיאנס) לטיפול סטנדרטי במשתנים הובילה להגדלת תפוקת השתן, ללא השפעה על התפקוד הכלייתי בחולים עם החמרת אי-ספיקת לב.
ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי משטרי שיתון יעילים באמצעות משתני לולאה בחולים עם החמרת אי-ספיקת לב לעיתים קרובות מוגבלים עקב החמרת תפקוד כלייתי. הטיפול במעכבי SGLT-2 מעודד הפרשת סוכר ונתרן בשתן, עם השפעה מגנה על הכליות בחולים עם אי-ספיקת לב יציבה, אך החשיבות של הטיפול התרופתי בחולים עם החמרת אי-ספיקת לב אינה ידועה.
החוקרים השלימו מחקר פרוספקטיבי, כפל-סמיות, מבוקר-פלסבו, אקראי, שכלל חולים עם אי-ספיקת לב חדה שחולקו לטיפול ב- Empagliflozin במינון 25 מ”ג או פלסבו בנוסך לטיפול הסטנדרטי לאי-ספיקת לב, כולל משתני לולה.
התוצא העיקרי של המחקר היה תפוקת שתן מצטברת לאורך חמישה ימים. תוצאי סיום משניים כללו את יעילות השיתון, שינויים במדדי תפקוד ונזק כלייתי ורמות NT-proBNP.
מדגם המחקר כלל 60 חולים אשר חולקו באקראי בתוך 12 שעות מהאשפוז בשל החמרת אי-ספיקת לב. הוספת Empagliflozin לטיפול התרופתי הסטנדרטי הובילה לעליה של 25% בתפוקת שתן מצטברת לאורך חמישה ימים (חציון של 10.8 לעומת 8.7 ליטרים בזרוע הפלסבו, הבדל של 2.2 ליטרים, p=0.003). הטיפול ב- Empagliflozin הוביל לעליה ביעילות השיתון לעומת פלסבו (14.1 מ”ל שתן למ”ג פוסיד, p=0.041) ללא השפעה על מדדי תפקוד כלייתי (eGFR של 51 לעומת 54 מ”ל/דקה, p=0.599) או נזק כלייתי (סך חלבון בשתן של 492 לעומת 503 מ”ג/גרם קריאטינין, p=0.975), לצד ירידה משמעותית יותר בריכוזי NT-proBNP בזרוע ההתערבות (1,861- לעומת 727.2- פיקוגרם/מ”ל לאחר חמישה ימים; p<0.001).
לא תועדו הבדלים בין הקבוצות בתוצאי בטיחות.
החוקרים מסכמים וכותבים כי ממצאי המחקר תומכים בהוספת Empagliflozin לטיפול הסטנדרטי בחולים עם החמרת אי-ספיקת לב, לאור עדויות לפיהן הטיפול התרופתי מגביר את תפוקת השתן ללא פגיעה בתפקוד הכלייתי של החולים.
נותנות החסות לאיגוד:
